נפל ביום י”ב בתשרי תשל”ד (08.10.1973)
ישעיהו (שייקה), בן שושנה ושבתאי, נולד ביום כ”א אלול תש”ח (25.9.1948) בתל-אביב. כנער התגלו בו תכונות בולטות, שציינו אותו במשך כל חייו: שמחת-חיים, טוב-לב וכיבוד בני-האדם. בכל מקום שפגשת חיוך של אושר, ידעת כי מאחורי חיוך זה עומד שייקה. גם כאשר נתקל בבעיות, ידע כיצד לפתור אותן ולצאת מן המבוך, כאשר החיוך נסוך על שפתיו. ואם בצר לך פנית אליו, או רק התבוננת בו, כיצד הוא עומד מול עובדות-החיים, יכול היית לשאוב ממנו עידוד של ממש, אשר לא נאום חוצב להבות, ולא כל מלל אחר, לא יכלו להקנות לך. איזה עידוד?! מלבד שמחת החיים הייתה בו התכונה של טוב-לב והרצון לעזור, ושערו בנפשכם שילוב כה נאה של שמחת חיים, טוב-לב ורצון לעזור. לא קרה שמישהו יבקש ממנו עזרה וייענה בשלילה. “ואהבת לרעך כמוך”, לא היה לגביו ציווי או חובה, אלא חלק מאישיותו, אשר בה היה הכישרון הנדיר להעניק חום ואהבה לזולת. זו גם הסיבה שהיה מוקף תמיד ידידים רבים, שאהבו אותו. ובימינו אנו, כאשר קרובים אנו לאמרה המפורסמת: “אדם לאדם זאב”, קשה שלא להיזכר בדמותו של שייקה, אשר גרס “כבוד לאדם באשר הוא אדם ואין משנה מהו מקומו בחברה”. והדבר מתחיל בכיבוד המשפחה – אב ואם, להם חייב הוא את חינוכו הראשוני, הכיר להם תודה, וידע כיצד לגמול להם, אח ואחות אשר תמיד נמצא לו הזמן הפנוי לשחק אתם, לעזור להם בהכנת שיעורים, או סתם שיחת חולין. והזמן הפנוי, אם נשאר שכזה במשך היום, היה מופנה לתחביביו, ובעיקר לשרטוט, וזו הייתה גם הדרך בה בחר בלימודיו.
ביום הולדתו ה-27, אותו לא זכה לחגוג, נטעו משפחתו וידידיו חורשה על שמו ביער בקוע שבעמק אילון.
